עם ישראל בדרכו לארץ ישראל
צריכים לעבור דרך ארץ אדום
אולם בני אדום לא מאפשרים להם לעבור בארצם
לכן עם ישראל חייבים לחזור לאחוריהם
ולהאריך את הדרך בסיבוב נוסף
ומה קורה אז?
"ויסעו מהר ההר דרך ים־סוף לסבב את־ארץ אדום
ותקצר נפש־העם בדרך"
אומר רשי
"בטורח הדרך הוקשה להם;
אמרו: עכשיו היינו קרובים ליכנס לארץ
ואנו חוזרים לאחורינו!?
כך חזרו אבותינו ,
ונשתהו שם שלשים ושמונה שנה עד היום! –
לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך.
"
חרדת ה'מה יהיה'?
כלומר עם ישראל שומעים שהם צריכים לחזור לאחוריהם
הנפש שלהם מתמלאת חרדה
הנפש שלהם לא מסוגלת להכיל את הסיבוב הזה
למה?
כי הם אומרים
הרי כך בדיוק היה עם אבותינו כשיצאו ממצרים
הם היו צריכים לעשות סיבוב
סיבוב שאמנם היה מאריך להם את הדרך
אבל אף אחד לא חשב שהאריכות של הדרך תימשך 38 שנים
ועכשיו כשאנחנו כל כך קרובים
מי יודע אם גם הסיבוב שלנו לא יעלה לנו ביוקר של כל כך הרבה שנים
ומהלחץ הזה
מהחרדה הזאת שחנקה להם את הגרון
שמא יהיה המסע שלהם דומה למסע שעברו אבותיהם
רק מהדאגה של מה יהיה – תש כוחם
כח המחשבה
תראו איזה כח אדיר יש למחשבה שלנו
רשי מסביר לנו את סיבת קוצר נפשם
ומדבריו מובן שלא טורח הדרך גרם לכך
אלה הפרשנות שהם נתנו לטורח הדרך
הם עדיין לא הסתובבו לאחוריהם
הם עדיין לא הלכו את הדרך
רק קיבלו הוראה להסתובב
עדין לא קיפלו אוהלים
לא הרימו דגלים
לא הזיזו את הרגל שלהם בסנטימטר
וכבר "ותקצר נפש העם בדרך"
ורשי מסביר
זה לא שפיזית הדרך היתה להם קשה
אלא אמרו – האמירה הפנימית של
"בטורח הדרך הוקשה להם;
אמרו: עכשיו היינו קרובים ליכנס לארץ
ואנו חוזרים לאחורינו!?
כך חזרו אבותינו , וכו'"
המחשבה על טורח הדרך
האמירה של אוי מי יודע מה יהיה
אוי ואבוי זה יכול להיות כמו שהיה עם אבותינו
אוי אוי אוי לכו תדעו איך זה יגמר
החשיבה השלילית הזאת גמרה להם את האוויר מהצלעות
הם לא היו מסוגלים לנשום
לא היו מסוגלים להכיל את טורח הדרך
העתיד עדין – דאגה מנין
וזה יכול לקרות לכל אחת ואחת מאיתנו
החרדה הזאת של מה יהיה עם הילד הזה
בטח הוא יהיה כמו השכן ההוא שירד מהדרך
שהתגלש ,
שהוריד כיפה ,
שלא עלינו נתפס על גניבה ,
שברח ,
שנפלט,
שלא יודעת מה קורה איתו,
כשבסך הכל
הצדיק הקטון
קנה מסטיק עגול
בשקל שמצא אתמול…
טורח הדרך
עוד לפני שבכלל היתה דרך
ואז מגיעה חרדה חדשה
(אנחנו אלופות החרדות הרי)
השידוך שירד מזכיר לך
את הרווקה הזקנה,
עם שערות השיבה,
והקוקס של פעם,
עם הקרוקס בלי טעם,
שמתהלכת ברחבה ,
עם שמלה רחבה,
כשבסך הכל אצלך מדובר בפרגית בת עשרים
שעדין לא יצאה לשוק השידוכים…
אשר יגורתי
אבל טורח הדרך
זה קללה
שתדענה לכן זאת קללה שלא נולדה בתורה
כלומר היא כתובה כאן
אבל זה חתיכת עונש להרגיש את החרדה הזאת
כל החיים המחשבות שדוהרות קדימה
מי יודע מה יהיה
מי יודע מה יקרה
ובטח שיהיה
כי כבר היו דברים מעולם
ובטח שיקרה
כי כבר קרו מקרים כאלו בעולם
למה ריבונו של עולם
אם חושבת שכל זה צריך ליפול עליך ביחד?
למה את מתגלגלת קדימה עם המחשבות
וחרדה
ואז יש חרדות שמגשימות את עצמן
ברור
את אשר יגורת בא לך
והלב שלך לא עומד במעמסה
זה בדיוק אותו טורח הדרך
שעדיין לא פסעת בה אפילו פסיעה
שימוש אדיר בכח הדמיון
שצריך ללכת לטמיון
לא טוב להשתמש כך בכח הזה
לא טוב
כי חרדות לא נשארות במקום הזה של החרדה
חרדות לא משאירות אותך במחשבה המשתבללת של הדאגה
חרדה הופכת אותך לאישה הפוכה
שהפה שלה כל היום שמוט כלפי מטה
ככה 🙁
ואז את קצת עצבנית
קצת ממורמרת
קצת הרבה מקטרת
מתלוננת!
לא נעים
רע משפריץ רע
גם בני ישראל עוברים את התהליך הזה
פתאום שום דבר כבר לא טוב להם
זה גלגל כזה שדוהר קדימה
אדום לא פתחו לכם שערים
צריך לעשות סיבוב
נו בסדר
התלוננתם על הדרך
היא מתארכת
אבל מה הקשר עכשיו להתלונן גם על הלחם ועל המים?
זהו שיש קשר
כשבנ"א מתלונן הוא כבר לא שם לב על מה
זה משפריץ לו
כשהלב שלנו הפוך
הגרון נחנק
אנחנו אפילו לא שמות לב כמה כל היום שלנו הולך בהילוך איטי, עייף ויגע
כמה אין לנו כח לכלום
כמה הראיה שלנו עצובה
"וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר
כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל"
כח הדמיון
ואז מגיע שלב האיפוס הגדול
הקב"ה מבין שצריך לרפא את נפש העם
צריך להקים אותם מהנפילה הזאת
והוא שולח בהם את הנחשים והשרפים
ומבקש ממשה לעשות לו נחש נחושת
שיעמוד על נס
וכל אחד שיביט בו יתרפא
מה המשמעות של הנחש?
נתחיל מזה שהנחש פיתה את חוה בעץ הדעת
הנחש השתמש בכח הדמיון כדי לפתות אותה
אותו כח שעמד כעת לרועץ לבני ישראל
אבל הנחש גם טועם כל חייו עפר
לנחש אין טעם אחר זולת עפר
הוא לא מכיר טעמים נוספים
וגם אם נפשו קצה בטעם העפר
אין לו דרך לעשות עם זה כלום
כי זה הטעם היחיד שהוא מסוגל להרגיש
ולמה העונש הנורא הזה
כי הנחש לא ראה את הטוב של גן עדן
הנחש לא ראה את כל עצי הפרי שאפשר לאכול מהם
הנחש לא ראה על מה להודות בחיים שלו
הוא ישר הלך למקום האסור
לעץ הדעת הקסום
וקיטר
למה אני לא
למה דוקא את העץ הזה לא
בדיוק כמו עם ישראל שמתלוננים על הלחם הקלוקל
על הלחם השמימי הזה שכל טעם שהם רוצים להרגיש בו יש להם
אבל הם מתלוננים
לא רואים את הטוב
מתקשים להודות
ונופלים בדיוק במקום הזה
וזה המסר הענק שלנו השבוע מהפרשה
כל זמן שאנו רואות את העולם דרך משקפי ה"אין"
האוכל שלנו עפר
וכל טעמי העולם כלחם הקלוקל
אולם ברגע שנישא עיננו לשמים
ונכיר תודה על מה שיש
ונתבונן במבט מבקש
ונתמקד בטוב שאנו מקבלות
נרחיב מבט על הדרך שאנו הולכות
בלי לחץ וחרדה מיותרות
הרי שהתמקדות הזו בטוב
תביא לנו אי"ה טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
שבת שלם מבורכת ושמחה
רבקי
