"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א', א')
רשי שם: " אע"פ שמנאן (א) בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, (ב) להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים"
כי שם מבטא את הנקודה המהותית של התוכן
בשם אנחנו יכולים להוכיח שהבנו מי עומד מולנו
שאנחנו מחוברים למהות האדם
ולכן זה גם היה התפקיד הראשון שהקב"ה מטיל על אדם הראשון
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב', כ').
כי השם מבטא ייחודיות
מבטא ספציפיות אינדיבידואליות
וכשהנביא ישעיהו רוצה לספר לנו על חשיבות הכוכבים
הוא אומר
"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ', כ"ו).
ולכן גם בפרשה שלנו נמנים שוב כל שמות בני ישראל הבאים מצרימה
אף על פי שהם נימנו כבר בפרשת ויחי
להראות חיבה ואהבה
בני בלי שם
יותר מזה
כשהתורה מתארת את השעבוד
היא מאפילה על השמות
"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" (שמות א', ח') –
לא מוזכר שמו של המלך.
"הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (ט'),
"עם" זהו שם כללי.
בני בלי שם בלי בית בלי זהות
גם בפסוקים המתארים את לידת משה,
השמות מוצנעים לחלוטין
"איש מבית לוי", "בת לוי", "הילד", "אחותו", "העלמה", "בת פרעה", "אם הילד".
שימו לב כמה עם ישראל היה מחוק בשעבוד הזה
ואיך מתחילה הגאולה?
בקריאת שם לילד
"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב', י').
כשמשה נולד החלה הגאולה
איך אנחנו יודעות?
כי סוף סוף יש לו שם.
משה.
בן עם שם
וזה מדהים כמה הפרטים הקטנים הללו משפיעים על כל התמונה
שם
מי שישמע
אבל כן
אם תחשבו על זה
כשאתם במכולת, בגינה או במרפאה
מבקשים משהו מ"היי סליחה אדוני תוכל לעזור לי ב.. וב…."
והוא, ה"אדוני" הזה
לא מרגיש מחויבת אליך
לא רוצה לעזור
אבל אם תשאל לשמו
ותגידי לו במתק שפתיים
פלוני יקר, יש מצב שאתה עוזר לי
משהו מתחיל שם לזוז
פרט קטן שמשנה את כל התמונה
הגדלות רשומה על שם
על הפסוק "ויאמר מלך מצרים למיילדות העברית
אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה" )א'
ט"ו( כותב רש"י הקדוש:
"שפרה" – זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד.
"פועה" – זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לולד
כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".
כותב על כך הרב פינקוס זצ"ל: "
והנה יוכבד הרי הייתה האישה הגדולה והחשובה שבאותו הדור,
בת קכ"ג שנים, משבעים נפש שירדו למצרים,
ביתו של לוי,
וכן מרים הרי הייתה נביאה לד',
ואם כן למה לא הוזכרו בתורה בשמותיהן המכובדים,
אם כבר הוזכרו (הרי אמרנו שבפרשה, המצרים לא רצו לקרוא בשמות
הם רצו להנציח גלות
אבל משה שמסמל גאולה כן נקרא
ושפרה ופועה, עד שכבר הוזכרו בשמותן
למה נקראו על שם מלאכתן?
ואדרבה ממשיך הרב פנקוס
זאת ועוד, השמות הכתובים לכאורה הם סתם שמות על שם מלאכתן,
שפרה – שמשפרת את התינוקות.
ופועה – שמשחקת עם התינוקות,
כאילו היו סתם איזה שתי מיילדות פשוטות,
האם אלו שמות המבטאים את גבורתן, שהצילו בחירוף נפש את ילדי ישראל?!
אבל, ממשיך הרב פינקוס זצ"ל וכותב:
"באמת דווקא שמות אלו מצביעים על גדולתן יותר מכול!
משל לתינוק חולה אשר נמצא במצב קשה מאד בבית החולים,
כל הרופאים והאחיות עומדים סביבו ועמלים במסירות גדולה להצילו,
אם ברגע זה תראה מישהי שמדברת דברי חיבה וצוחקת אל הילד,
תדע בבירור שזה אימו..
כי אלו שמשתדלים בהצלתו עסוקים בדברים גדולים
ואין להם פנאי לקטנות שנראה שאין להם חשיבות..
ורק האם מעוצם אהבתה לבנה,
שמה לב גם לפרטים הקטנים ביותר,
כך גם יוכבד ומרים, במה שחרפו נפשן להצלת ישראל,
עדיין לא הוכיחו בזה שהן כאימהות לילדי ישראל..
ולא היו זוכות שיצאו מהן הבתים המפוארים של כהונה, לויה ומלכות,
רק כאשר גם באותו מצב נורא
של סכנה שהיו ילדי ישראל נתונים אז,
שהיו הורגים בהם וזורקים אותם ליאור,
גם אז היו בבחינת שפרה ופועה,
גם אז היה להם יישוב הדעת לקשור עניבות חמודות לתינוקים..
לפטפט עמהם בלשון חיבה, ולדאוג לכל צרכיהם,
לרבות הפרטים הקטנים שאין הנשמה תלויה בהם..
זה סימן שהן אימהות אמיתיות לבית ישראל,
ולכן זכו להעמיד אחריהן בתים מפוארים.
אדם גדול נמדד בפרטים הקטנים
בגמרא מסופר שרבי יהושוע בן קרחה
שהיה אחד מגדולי החכמים בדורו,
נצפה כשהוא משחק בתופסת עם בנו הקטן
זוחל על ארבע ומוצץ בתוך פיו (ילקוט שמעוני תהילים)
זה הסוד שלנו השבוע
כשאנחנו במטבח מכינים שבת
בוזקים צילי על הדגים בשביל הבת
מחפשים כרוב של חסלט
לסלט
שאבא מחבב
מותחים את הסדין כמו שהוא אוהב
לוקחים ילדון לגינה מרוחקת
ומחייכים
הם לומדים חיבור ואהבה
בדרך האמיתית והנכונה
כי עוגת יום הולדת מפוארת ככל שתהיה
בלוני הליום מנצנצים
והרבה לבבות אדומים פזורים
לא מהווים תחליף ליום יום הסיזיפי
האמיתי
הנכון
שפורט את השעות שלנו
לפרוסות קטנות של אהבה
פתק קטן וקבוע בקלמר
שלום מחויך לשכן מהעבר
מחוה של קרבה
לא פעם ב…
אלא שימור וקביעות כל שבוע בשעה קרובה
זה הסוד של הפרטים הקטנים
שיוצרים אדם גדול
שמביאים את האדם להבנה
שפה
הוא זכה
שפרה ופועה לא זכו לבתים גדולים בשל עצם היותן נשים מכובדות
אלא דווקא במקום הפשוט של שפרה שמשפרת
ופועה שפועה
דווקא בעבודה המלוכלכת
הקטנה
היומית
דווקא היא שגידלה אתן להגיע לאן שהגיעו
השבוע הזה
ננסה לקחת איתנו את המסר שלנו מהפרשה
נקרא לילדים שלנו בשמם
נהגה בשם בן הזוג שלנו
נערוך איתם היכרות מחודשת
במחווה קטן
של התבוננות,
בהגיה של חיבה
בהבטה קטנה
כזאת שמתחברת למהות
ולייחודיות
לא רק היום
אלא כל יום
כל יום כל יום
דקה אחת
שאי"ה תשנה לנו את התמונה
ותסדיר את הנשימה
למשהו גדול
שקוראים אותו
גאולה!
הלואי הלואי ונזכה
