תדיר מול נדיר בתפילה לאדיר

משה רבינו עומד בפתח אוהל מועד
בפתח המשכן שהוא היה המנצח על בניתו
ולא מעז להיכנס
עד
עד אשר וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר
הקדוש ברוך הוא קורא לו ומזמין אותו להיכנס ולשמוע את דבר השם
ולכן (ומעוד כמה וכמה סיבות) הא' של ויקרא קטנה
כי משה רבינו מרוב ענוותנותו לא רצה שיהיה כתוב ויקרא אלא ויקר
כלומר מלשון מקרה (כמו שכתוב על בלעם ויקר) ולא כקריאה קבועה אליו
והקב"ה ביקש ממנו להוסיף את הא'
אז הוא הוסיף א' זעירא וקטנה וכמה שפחות נקראת

אבל אנחנו למדים מזה דבר נוסף וחשוב מאין כמותו
תקשיבו להסבר של בעל התרגום יהונתן על המילים המסימות את הפרשה הקודמת:
"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד".
אומר בעל התרגום יהונתן,
שמשה נמנע מלהיכנס בגלל שיקול של קל וחומר:
אם להר סיני,  
שהתקדש רק לזמן מתן תורה,
לא הורשיתי לעלות עד שה' קרא לי,
איך אכנס למשכן,
שקדושתו לעולם, ללא קריאה מפורשת?
וכך עומד משה מחוץ למשכן שעל הקמתו הוא עצמו
ניצח, עד שמקבל את הקריאה הפותחת את פרשת ויקרא:
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד".

תפילה קרובה ומקרבת

עכשיו בואו נראה
פרשת ויקרא היא פרשת הקורבנות
וכידוע היום שלצערינו אין בית מקדש
"ונשלמה פרים שפתינו"
השפתיים שלנו, התפילה שלנו – היא במקום הקורבן
מה המשמעות של הקורבן?
מה זה בכלל קורבן?
הרבה אנשים חושבים שקורבן זה מלשון הקרבה
אני עושה משהו למען השני
מקריב את הנאתי או טובתי למען מישהו אחר
וזה בסדר לחשוב כך
כי לפעמים אנחנו מרגישים שהמצוות גדולות עלינו
ויש לנו קושי לעשותן
ואז באמת התחושה שלנו היא של הקרבה
של נתינה מעצמנו
אז זה בסדר לחוש כך
אבל זה רובד מאד שטחי ומרוחק
זה רובד לא נעים ששומר מרחק
שלא נותן לנו
להתקרב…

כי קורבן
זה גם
מלשון קירבה
הקורבן שאנחנו מקריבים
הוא היכולת להיות קרובים
הרצון לא להרגיש מרוחקים
האהבה שבוערת לנו מבפנים
התחושה שאנחנו רוצים ויכולים
"ואני קרבת אלוקים לי טוב"
"לעשות רצונך אלוקי חפצתי מאד"
זה הקורבן האמיתי
וזה בעצם מה שמביאה לנו תפילה אמיתי פנימית ונכונה
לא קושי של קיום הלכות
לא התאמצות בשמירת המצוות
אלא
אָעוּפָה אֶשְׁכֹּנָה וְאַרְחִיקָה נְדֹד
בַּמִּדְבָּר אָלִינָה וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד
נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ בְּלִבִּי בֹּעֵרָה
מִיּוֹם פְּרֵדָתוֹ נַפְשִׁי עָלַי מָרָה
וזה מתוך פיוט של רבי יצחק אבוחצירא שאני מאד אוהבת

להתחבר בתוך הלב

אבל למה ללכת רחוק
הרי על המשכן כתוב ועשיתם מקדש ושכנתי בתוכם
בתוכם של כל אחד ואחד מבני ישראל
הקדוש ברוך הוא שמלוא כל הארץ כבודו
נמצא לידנו
קרוב
לא צריך לעוף
ולא צריך לשכון
לא מדבר
ולא שממה
הוא לידנו, לצידנו, אחרינו מאחורינו
ויש לנו קו ישיר להגיע עדיו
להתקרב אליו
להתחבר למקור הכח שלו
להוריד לעצמינו שפע של טוב.
ולחיבור ה'קליקי' הזה קוראים
כמה פשוט וקל
תפילה!

וזה מה שאומר התרגום יהונתן
משה רבינו עשה קל וחומר לעצמו
אם להר סיני שהיה מאורע ח"פ הצטרכתי לחכות לקריאת השם
אז אוהל מועד שקדושתו לעולם – איך אכנס אליו?
וזה מבהיל
כי אנחנו נוטים לחשוב
שמאורעות פומפוזיונים משני עולם
הם אלו שמשאירים בנו חותם
אנחנו נוטים לחשוב
שניסים גלויים וקריעת נהרות וימים
הם אלו שאת אהבת השם מגלים
אבל לא.
משה רבינו בקל וחומר שעשה נותן לנו נקודה חשובה להבין
המשכן שבתוכנו
היומיום החיוור שלנו
הסידור הממורט
שתקוע אי שם על המדף
הם אלו שמחברים
הם הרבה יותר חשובים
הרבה יותר קרובים
"והמשכן שקדושתו לעולם – איך אכנס אליו"
המשכן, אליבא דמשה רבינו
הרבה הרבה הרבה יותר חשוב וקדוש מהר סיני
ומשכן השם שבתוכנו,
לא מן הנמנע שנעשה קל וחומר לעצמינו?

תדיר ושאינו תדיר מי חשוב יותר?

ממש כמו שמפייט לנו הרב יצחק הוטנר זצ"ל:
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."

וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה
הקרבה שלנו להשם
היא מתנת האהבה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לו
והתפילה התמידית
העקבית
היומיומית
היא זאת שמחברת, ומעמיקה ומיטיבה
את הקשר העמוק הזה
ומיטיבה ונותנת כח
לימים בהם לא מצאה יונתכם מנוח

לא סתם אמר האמורא רבי יהודה בן פזי
שקורבן התמיד הוא המצוה החשובה בתורה
כי זה תמידי ויומיומי
זה קבוע והמשכי
זה עקבי ומקרב
וזאת התפילה שלנו שבעומק הלב

מאחלת לכן שתמיד ירחשו שפתיכן תפילה
ונשלמה פרים – בשמחה והודיה
שחומש ויקרא יקרא כבר למעשה
ובית מקדש יכונן ויבנה!