פרשת ויחי היא פרשה המסיימת את ספר בראשית
ובסיומה אנו אומרים חזק חזק ונתחזק
על פי הפסוק ”חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ”
וזה כל כך אקטואלי לימים הקשים הללו
שעם ישראל עובר
ולחיזוקים שאנו מחפשים ושואבים מהם כח והשראה
”חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ”
הלואי הלואי בקרוב
אז מה יש לנו בפרשה
ואיזה שפע היא תוריד לנו השבוע?
אחדות לקץ הגלות
קודם כל אחדות
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
רק כאשר נמצאים באחדות
כאשר מתאספים יחדיו כל שבטי ישראל
אז אפשר לצלוח את סופה של הגלות
ולהגיע לאחרית הימים
אגב מה הענין של התורה לכתוב לנו שיעקב מבקש לגלות את הקץ ובסוף נסתלקה ממנו הנבואה והוא לא גילה
בשביל מה התורה, סליחה על ההגדרה, מקפיצה לנו את הלב, נותנת לנו תקוה וגילוי
ובסוף היא לא.
אולי היה עדיף שהפסוק הזה לא היה נכתב כלל?
אלא מסביר בעל השפת אמת שביקש יעקב לגלות שלגלות יש קץ
קץ שם לחושך – קראנו ברשי של פרשת מקץ
והידיעה הזאת שיש קץ שבסוף יהיה אור שהגלות היא הסתרה שסופה להתגלות – יש בה גם מן התקוה ומן האמונה.
איזו ברכה עדיפה?
בכלל כל הברכות של יעקב יש בהם הוראה ודרך לדורות ולאופן שבה ננהג בגלות
ולכן האספו זה הדבר הראשון שהוא מבקש מהם
אחדות לבבות ודיבוק בין אחים
ורואים את זה הלאה בהתפעלות של יעקב מאפרים ומנשה
שגם אחרי שיכול ידיו, האחים נשארים אוהבים זה לזה בלי שמץ של קנאה שנאה ותחרות
והוא מתפעל ומברך אותם יחד בברכה שכל אב עד ימינו אנו מברך את בניו:
בך יברך ישראל ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה
כי עד אז לא היתה מציאות של צמדי אחים שאינם רבים
והיה לנו הרבה
הכרנו את קין והבל את יצחק וישמעאל את יעקב ועשיו ואת 12 שבטי קה שמכרו את יוסף
והנה כאן 2 אחים
עם 2 גישות עולם שונות
מנשה הבכור מסמל תורה עם דרך ארץ כלומר שילוב של חסד ועבודה וסיוע בבניית הארץ
על מנשה כתוב שהוא היה המליץ – זה שתיווך בין האחים ליוסף
ולא ידעו כי המליץ בינותם
הוא יד ימינו של אביו עוזר לו ומסייע בבניית הארץ
אפרים כל כולו שקוע בתורה אפרים זוכה שממנו יוצא יהושוע שזכה להנחיל את התורה הלאה לבני ישראל – הממשיך של משה רבינו – אין דברים כאלה!
והגישות הללו הן שאלות מהותיות באחרית הימים
מה גובר על מה
מה קודם למה
ויוסף חושב שעדיף תורה עם דרך ארץ ולכן הוא אומר לאביו
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ
וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי–גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.
כי תורה לפני הכל
גם באחרית הימים
גם בזמנים הקשים
ואולי דוקא אז
תורה תורה ושוב תורה
כי תורה לפני הכל
והיא לנו עוז ואורה
תורה תמיד ראשונה
איך כתוב לנו
על מה חרבה הארץ?
על עזבם את תורתי
אמר רב יהודה שלא ברכו בתורה תחילה.
מה פירוש שלא ברכו בתורה תחילה?
אלא שלא שמו את התורה בראש ובראשונה
שהאנרגיות שלהם לא הלכו לשם
שהרי ודאי היו עוסקים בתורה תמיד
ולפיכך החכמים והנביאים היו תמהים על מה אבדה הארץ?
עד שפרשו הקב"ה, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכים התורה תחילה
כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם ולכן כשראו ת"ח ועסקןו ציבורי
כיבדו קודם את העסקן
הלכו קודם אליו
רוממו אותו
ועל זה אבדה הארץ
שלא ברכו בתורה תחילה
שלא עשו את התורה תחילה
שלא שיכלו ידיהם כיעקב ושמו את ימינם על תורה
וזה מה שמשאיר לנו יעקב מסר לדורות
בך יברך ישראל
ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה
קודם אפרים
כי תורה לפני הכל.
להביע דעה בלי מריבה
וראיתי משהו מאד חמוד בברכת מנשה ואפרים
הרי כתוב שיעקב שיכל את ידיו, כי מנשה הבכור (מח, יד)
ורב מיילך בידרמן הביא
בשם רבי מנחם מנדל מנדלסון מקוממיות
שסיפר בשם אביו רבי בנימין מנדלסון
שפעם שאלו אותו למה יעקב ‘שיכל את ידיו’
ולא החליף ביניהם את מקום עמידתם?
ענה לו אביו, דזה ברור שהיה ויכוח בין יעקב אבינו ליוסף ב’שיטות’ בעבודת ה’, איזו דרך ישרה היא שיבור לו האדם (כמבואר בספרים הקדושים); ולדורות לימד אותנו יעקב אבינו, כאשר יש ויכוח בינך לבין רעך,
אל תבלבל אותו שיודה וילך כדרכך,
אלא הנח לו שישאר לעמוד על מעמדו,
ושנה והזז את עצמך.
על כן השאיר את אפרים ומנשה כמו שהעמידם יוסף, ושיכל את ידיו שלו“.
וזאת תובנה שכל כך אהבתי
בפשטות שלה
באמירה שלה
במסקנה
האספו ואגידה לכם מה יקרה אתכם באחרית הימים
תהיו באחדות
תחיו בשלום
תדעו שקץ שם לחושך ויש סוף לגלות האיומה הזאת
שימו את התורה במרכז
אבל אל תריבו
רק תשכלו ידיים
תעשו אתם את המוטל עליכם
מהמקום שלכם
בלי לריב
חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ”
