פרשיות ויקהל פקודי
מגיעות בד"כ יחד
והקשר ביניהם הוא קשר של הפכים
כי כל אחת שונה במהות שלה
לכל אחת גישה שונה ודרך שונה בעבודת השם
ויחד הן משלימות זו את זו
ויקהל-משמעותו -הקהלה, הכללה..
מבט מלמעלה על כולם כחטיבה אחת
פקודי זה בדיוק ההפך- לפקוד- לספור..אחד אחד…
ויש לזה משמעות גדולה בעבודת ה'
ובעניין האחדות ביננו לסביבתנו
ויקהל זה לראות את כל עם ישראל כקומה אחת שלימה,
כולם חלק אלוקה ממעל ממש,
לכל אחד נשמה אלוקית
אב אחד לכולנו ,
בשורש כולנו קהל אחד.
זה בעצם מבט מלמעלה שרואה הכל בשלמותו
פקודי-זה להיכנס לתכונות הפרט
לראות את המעלה של כל אחד
מה אני אוהבת בילד הזה, ומה בילד השני
איזה תכונות מעלות וכשרונות יש לכל ילד שלי ולכל אדם בסביבתי
פקודי זה להיכנס לפרטים
ומה אתם אומרים?
מה עדיף? ויקהל או פקודי?
להתקע בכותרת – כולם אהובים כולם ברורים כולם גיבורים
או להשקיע במציאת פירוט המעלות שיש בכל אחד ואחד?
להיכנס לעומק הפרטי ולחלק אותם לתתי כותרות וכותרות משנה?
שילוב של 2 שיטות
אז האמת
שזה לא או ואו
אלא גם וגם
כי צריך את 2 סוגי האחדות-
גם ויקהל-
לראות את כולנו כחלק ממכלול של עם
נשמה מחוברת לניצוץ האלוקי
מבט עליון על כל הטוב שיש בנו ובילדים שלנו
ובאותה נשימה מיד אחרי ויקהל מופיע פקודי
אנחנו לא משאירים את המבט הזה תיאורטי
לא אוהבים את עצמנו והילדים והמשפחה מלמעלה רק בגלל החלק האלוקי שיש בהם
לא
כי לא מספיק רק לאהוב מלמעלה
להגיד כולם אהובים כולם ברורים ומתוקים ונחמדים
אלא צריך גם להשקיע בפקודי
אנחנו פוקדים וסופרים את מעלותיהם, תכונותיהם, ונטיות הנפש של ילדיי ובני משפחתי
אנחנו פורטים לפרוטות את כל היכולות שלהם
מונים אותם אחד לאחד
ומקבלים אותם
מי רץ אחרי מי
כי תמיד ויקהל יקדים את פקודי
אם לא בשבוע אז בחצי שעה
אבל תמיד נקהיל ואחר כך נפקוד
למה זה כך?
למה צריך קודם להכיר בחלק האלוקי
בחיבור הכללי
באהבה ממבט ראשון
בהבטה העליונה
ורק אח"כ להיכנס לפרטים?
פשוט מאד
יש ילדים, מכרים ובני משפחה שמאד קל לנו להיכנס לפרטים שלהם
הם מאד נעימים לנו
מאד פוטוגנים
יש להם תכונות נורא מוצלחות
הם מחונכים ומנומסים
יש להם נטיות נפש דקות ועדינות
ובאופן כללי הם אנשים טובים כאלה
אציליים
שכייף לנו להידבק באבק רגליהם 🙂
אממה
יש כאלה שכשנכנסים לפרטים מגלים שם הרבה בוץ שמכסה יהלומים
הרבה קשיים שלא נחמד לנו להביט בהם
הרבה שכבות עכירות ובלתי נחמדות
נמצא שם תכונות הממממ לא הכי נעימות
רגזנות, עצבנות, אימפולסיביות, חוסר הבנה, חוסר הנאה, חוסר צניעות, עמימות, אי נעימות
לא נחמד.
ואז מה?
איך נקבל אותם?
איך נצליח להכיל אותם?
איך נוכל להבין שלמרות כל השכבות האוטמות הללו
יש להם נשמה אלוקית מלמעלה
יש להם חיבור למקור האור והטוב
זום אין זום אאוט
בשביל זה בדיוק יש לנו את ויקהל
בדיוק בשביל זה צריך את המבט העליון הכללי
ההבנה שכולנו מחברים בשורש נשמתנו לאחד
שבכולנו ישנה נשמה חלק אלוקה
ואפילו אם קשה לי עכשיו עם הילד
אפילו שהאבחון שלו יזכיר לי שחור על גבי לבן את מה שהוא לא
את היותו שונה, משונה ורחוק מלהיות מושלם
אפילו אם קשה לי עם הבוס עם השכנה עם השכונה
אפילו שבפרטים הקטנים נכנסים לי כמה וכמה דברים מעצבנים
כעסים, אי נעימויות עכירויות של העדשה
הרי שהכוח של הכותרת
הכוח של ויקהל יעזור לי ברגעים מאתגרים
להבין מאיפה הגענו ולמי אנחנו מחוברים
מהו שורש הנשמה שלנו
בחושך לא רואים כלום 🙂
זה מזכיר לי כביכול את קריאת שמע
בקריאת שמע אנחנו עוצמים את העיניים
מתעלמים מהעולם וממה שהעולם מראה
ומסתכלים ב-אמת כמו שהיא למעלה.
שם אין שום חלוקה בין דרגות צדיקים או רשעים
חילונים דתיים ספרדים אשכנזים
מאותגרי קשב, מאובחני תקשורת או מחוננים
שם, זה כמו שכותב לנו בעל התניא במילותיו
"ומי יודע גדולתם ומעלתם בשורשן ומקורן באלוקים חיים" (תניא פרק לב)
שם הכותרות הן שונות
החיבורים הם שונים
כי כולנו בני עם אחד אנחנו
משורש נשמה אחת חוצבנו.
פורים קהילתי
ויקהל,
פרשה שנקראת לאחר חג הפורים,
חג שבה הצורר האגגי
זיהה את נקודת התורפה של עם ישראל
כעם מפוזר ומפורד בין העמים
ורק כאשר גזירת ההשמדה הגיעה לידיעתם
ולאור בקשתה של אסתר ממרדכי
"לך כנוס את-כל-היהודים הנמצאים בשושן"
הו-אז
"נתן המלך ליהודים אשר בכל-עיר-ועיר, להיקהל ולעמוד על-נפשם".
שנזכה להקהיל ולהתקהל
כמאמר חז"ל (מדרש תנחומא נצבים א'):
"וכן אתה מוצא, שאין ישראל נגאלין עד שיהיו אגודה אחת".
וכמו שמנבא ירמיהו
הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אוֹתָ֜ם מֵאֶ֣רֶץ צָפ֗וֹן
וְקִבַּצְתִּים֘ מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ֒
בָּ֚ם עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ הָרָ֥ה וְיֹלֶ֖דֶת יַחְדָּ֑ו
קָהָ֥ל גָּד֖וֹל יָשׁ֥וּבוּ הֵֽנָּה: (ירמיהו פרק לא פסוק ז)
הלואי הלואי ונזכה
