“אני (לא) אהיה כמו אמא שלי”…

מאמר מקסים על כיבוד הורים מאת המנחה דקלה יוספסברג
כיבוד הורים - תודה להורים
5
(1)

חי’ה, בחורה שקטה במיוחד, שישבה באופן קבוע בכיסא הצמוד אליי ודיברה בקול שקט שכמעט לא נשמע, רצתה להעלות בעיה עם כל הילדים. בעיה קבוצתית.
“הילדים שלי רבים המון, צורחים ומרביצים. אני מרגישה”, סיפרה חי’ה, “שאני לא מסוגלת להשתלט עליהם. אני פשוט לא יודעת לחנך. לא יודעת להיות אמא.
“כשהייתי קטנה גדלתי בבית של אחד עשר אחים ואחיות. באיזשהו שלב אמא שלי קרסה והתמוטטה מעומס עבודה ומתח נפשי, וכמעט שלא תפקדה. אנחנו, הילדים, עשינו הכול בבית: כביסות, ניקיונות, בישולים, טיפול באחים הקטנים. אני מרגישה שלא קיבלתי מאמא שלי חום ואהבה, לא הייתה לי דמות אם כמו שצריך. תמיד הבטחתי לעצמי שלא אהיה כמו אמא שלי, והנה – אני נמצאת שם ובגדול. גם אני, בדיוק כמו אמא שלי, לא יודעת להיות אמא…”
“אז מה אפשר לעשות עכשיו?” שאלתי, “אמא שלך קלקלה אותך ועכשיו הכול אבוד. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. כנראה שתיאלצי להמשיך ולהיות אמא גרועה כמו אמא שלך…”

מהו כיבוד הורים?

כיבוד הורים אמיתי אינו, כפי שרובנו נוהגים לחשוב, צירוף של מעשים או דיבורים טכניים שעליי לעשות בשביל הוריי – לדבר אליהם יפה, לבקר אותם, לסעוד אותם כשיזקינו וכו’ – אלא הוא העמדה הנפשית שממנה אני פועלת מולם.
אם אני מתנשאת על הוריי ושופטת אותם, את אורח חייהם, את השקפת עולמם או את התנהגותם – לא כיבדתי, כפי שמסביר ‘ספר חרדים’: “ואם הכבוד בדברים או במעשים בלבד ולא בלב, הרי משווה אותם לו שהם נבזים ומאוסים כמוהו, רק מכבד אותם בפה מפני שהשם ציווה”.
כי כיבוד הורים שווה בכל דבר ועניין לכיבוד השם בכבודו ובעצמו, מתוקף היות הוריי שותפיו של הקדוש ברוך הוא. “שלושה שותפין יש באדם – הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו” (נדה לא, א).

לכבד הורים, אם כן, פירושו להיות בעמדה נפשית לא שופטת ולא מתנשאת אלא בתחושה פנימית שאני למטה והם למעלה, אני הקטנה והם הגדולים (וכן, זה נכון לכל ההורים, גם לשלי!).
שואל המדרש על יוסף הצדיק שבא להקביל את פניו של יעקב אבינו כשירד מצרימה, איך ייתכן שמלך גדול כיוסף יוצא לקראת אביו הזקן?
“אלא ללמדך”, עונה המדרש, “שאביו של אדם כמלכו”.
או כפי שממשיך ספר חרדים: “שידמה בלבו שהם גדולים ונכבדי ארץ, שזהו עיקר כבודם ומתוך כך ודאי יכבדם בדיבור ובמעשה” (פרק ט’, עמ’ קג).
ההורים, מנקודת המבט שלי כילדה, הם כמו אדמו”ר נשגב וחשוב. אין לי את היכולת או הזכות לשפוט אותם ואסור לי לנסות, במחשבה, בדיבור או במעשה, לחנך או לשנות אותם אלא לראות אותם כמלך ומלכה, כערך מוחלט.

מצוות כיבוד הורים מאפשרת לנו את גאולתנו כאנשים ענווים, מתוקנים ומאוזנים, ובעלי תחושה חזקה של ערך עצמי.
אם אנחנו מכבדים את הורינו, ממקמים את עצמנו במקומנו הטבעי, ונושאים אליהם עיניים מלמטה, באופן טבעי וישיר אנחנו גם מכבדים את עצמנו, אוהבים את עצמנו ושמחים במי שאנחנו.
כי אם אנחנו חושבים, חלילה, שבית היוצר שממנו יצאנו ובו גדלנו – קרי: הורינו – בעייתי, מקולקל, נחות או פשוט, באופן טבעי נחשוב גם על עצמנו שאנחנו בעייתיים, נחותים ופשוטים. לא כן אם נכבד את הורינו ונמקם את עצמנו במקום לא שופט, מלמטה. אז ייראו לעינינו הדברים אחרת לגמרי. נראה גם את עצמנו מכובדים, טובים ואהובים, באופן מהותי ובלי תנאים.
קניין השלווה הפנימית, האהבה והערכה העצמית שכולנו מחפשים אחריהן בכל פינה, ראשיתו במצוות כיבוד הורים.

חשוב לציין שאיננו מכבדות את ההורים כדי להגיע לתחושת ערך עצמי חיובי או שלווה ואהבה עצמית. כל אלו הם תוצרים למצווה דאורייתא שמחובתנו לקיים בלי קשר לתוצאותיה והשלכותיה.

אני לא אהיה כמו אמא שלי

נשים רבות יגידו, כמו חי’ה, שהן הבטיחו לעצמן עוד לפני שהתחתנו שלא יחזרו על השגיאות של ההורים. ואז מה קורה? כמעט כולנו נעיד שאנחנו מגיעות לאותן התנהגויות! איך ייתכן? הבטחנו לעצמנו שוב ושוב שנתנהג אחרת.
אלא שעצם ההכרזה הפנימית הזאת והלחץ השיפוטי שמא נחזור על טעויות ההורים מזמין את אותה התנהגות.

בחוג שסיימתי לא מכבר העלתה לאה (שם בדוי לסיפור אמיתי, הפרטים מטושטשים) בעיה עם בתה הקטנה, שבוכה בהיסטריה עד שהיא נחנקת ומפסיקה לנשום, מה שמאוד מפחיד אותה. גם בתחילת החוג העלתה לאה בעיה עם בנה הבכור שמפחיד אותה כי הוא מסרב לאכול.
שאלתי אותה האם היא מבינה שיש קשר בין שני המקרים.
“האם יש לך איזשהו עניין אישי עם פחד מבעיות בריאותיות?”
לאה סיפרה שסבתא שלה עלתה מצפון אפריקה עם אמה ושלושת אחיה. כשחלתה האחות הקטנה בת השלוש, לקחה אותה הסבתא לבית החולים והרופא הודיע לה שהגיעה יום אחד מאוחר מדי. ואכן, אותה אחות נפטרה, והסבתא נשארה באבלות כל ימיה.
“גדלתי עם אמא שפחדה מכל דבר בריאותי קטנטן. עד היום, אני בקושי מספרת לה כשאחד הילדים מרגיש לא טוב, כי היא נלחצת ומאיצה בי לרוץ מיד לחדר מיון. תמיד אמרתי לעצמי שאני לא אהיה פחדנית היסטרית כמו אמא שלי…”
“והנה, את נמצאת באותו מקום! כל כך החזקת חזק את הפחד ופחדת להיות פחדנית – שהילדים, באופן לא מודע, זיהו את נקודת החולשה הזאת והצליחו להפעיל אותך היטב ולגרום לך להיות אמא פחדנית!”
איך יוצאים מזה? מפסיקים לשפוט את אמא!
כרגע את שופטת אותה על הדרך הפחדנית והמוטעית שלה לגדל ילדים. אבל אם תכבדי ותגיעי ממקום לא מתנשא אלא מלמטה, ולא תנסי להיות אמא טובה יותר ממנה – לא תפחדי לפחד.

בשבוע שלאחר מכן סיפרה לאה בהתרגשות שהשבוע בחרה לראות את אמא שלה באור חדש, ולא חששה להיות פחדנית ממש כמוה.
נחשו מה קרה עם הילדים?
הבן הבכור אכל באותו שבוע כמה פעמים, מה שלא קרה מתחילת החוג, והבת הקטנה שבוכה ונחנקת אמנם בכתה אבל לא עד כדי היסטריה שבה היא מפחדת שתיחנק.

לא לשפוט

לפני כשנה סיימתי חוג הורים מרתק עם קבוצת נשים בוכריות ורוסיות, שמצוות כיבוד הורים, באופן מפעים, הייתה נר לרגליהן. כולן ידעו לספר על כך שאמא ואבא היו בשבילן אלוקים, ושמבט קצר מאבא על מעשה לא ראוי הספיק להעמיד אותן במקום ולהתיישר.
אחת הנשים סיפרה שעד שעלתה לארץ מבוכרה מעולם לא עלה בדעתה לומר “לא” להוריה או לחלוק על שיקול דעתם, אבל כשעלתה בגיל שתים עשרה לארץ, הצלחנו כאן לקלקל אותה. מבלי שאיש שוחח איתה על הנושא, היא החלה לחשוב שהוריה טועים או לא מספיק מבינים ומתקדמים.
השיח החברתי האופנתי והעכשווי היום, לצערנו, נוטה לשפוט לחומרה את ההורים ולחשוב שאנחנו טובים יותר, מבינים יותר, חכמים יותר.

“כי זו רעה חולה שיש בבנים לא אמון בם שמחזיקים עצמם לחכמים ונבונים יותר מאביהם ואמם… ולו חכמו ישכילו כי התורה העידה כי ‘בישישים חכמה ואורך ימים תבונה’ (איוב יב, יב)” (פלא יועץ, כ).

ובאמת – מי שמנו לשופטות? כיצד אנחנו בטוחות כל כך שאנחנו טובות יותר?
הרי כולנו נודה שהביטחון בסמכות ההורית של הורינו היה לעין שיעור חזק משלנו. כולנו נודה שהילדים שלנו מפונקים ומעזים הרבה יותר משהיינו אנחנו מול הורינו.

כשדיון במפגש על כיבוד הורים מתלהט כי נשים טוענות ש”ההורים שלי באמת לא היו בסדר”, או ש”אצלי זה מקרה חריג”, אני עוצרת את הדיון.
“אני מתכוונת להיות כאן, בעזרת השם, בעוד עשר או חמש עשרה שנים, ולהעביר שיעור כיבוד הורים כזה לבנות שלכן. מה לדעתכן הן יגידו עליכן כאימהות?“
מיד משתתקים קולות השיפוט וכולן יורדות מהאולימפוס.
“אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו” היא מצווה שכוללת בראש ובראשונה את ההורים שלנו.

***

חי’ה נראתה נסערת במיוחד ולקחה על עצמה לחשוב אחרת על כל שנות ילדותה. אם חי’ה לא תשפוט את אמא שלה ותבין שעשתה ככל יכולתה בנסיבות חייה, יתאפשר לה להתחיל לחולל שינוי.
מאורעות ילדותה יהוו רק פלטפורמה שממנה תוכל לבחור להיות קורבן של מציאות או לחזק את הכבוד להוריה, ומכאן את מידת הענווה והאמונה בהשגחה פרטית.
לא תאמינו, גם אני בקושי האמנתי. במפגש הבא היא נכנסה, התיישבה על הספה ממול והייתה נראית ממש אדם אחר. הקול שלה התחזק ותנועות הגוף שלה נראו בטוחות יותר.
“אחרי המפגש הקודם, לא הצלחתי להירדם כל הלילה… הבנתי שעד היום ראיתי את העבר במבט צר, אנוכי ולא מכבד. כל השבוע ניסיתי לראות אחרת את הדברים. להיות במבט ‘למטה’ מול אמא שלי, עם כל מה שקרה”.

באותו שבוע הילדים של חי’ה כמעט לא רבו ושקט חדש נכנס הביתה, השקט שמגיע כשאנחנו חוזרים הביתה, למקומנו הטבעי.
כשחיה שחררה את ה”אני לא אהיה כמו אמא שלי” ובחרה לכבד את מקומה, באופן בלתי מודע היא כיבדה גם את עצמה כאמא. כשהיא הבינה שאמא שלה הייתה האמא הכי מדויקת בשבילה, היא הורידה את השיפוט גם מעצמה וחשבה שגם היא בעצם יודעת להיות אמא.

בשבוע שאחר כך חיכיתי לראות שוב את חי’ה ולהתפעל מהשינוי המדהים שהתחולל בה, אבל חי’ה לא הגיעה. כמה ימים קודם לכן אבא שלה נפטר.
התקשרתי לנחם אותה.
“לפני כמה שנים חלה אבי והחלים, ועכשיו חלה שוב ונפטר במהירות. אני מרגישה שהוא ממש חיכה לי כדי שאזכה, ולו לשבועיים, לכבד אותו באמת”, אמרה והשאירה אותי דומעת.

אם נחדל לשפוט את ההורים ונחזור הביתה, להיות ילדים שרואים אותם כמלכים, יחול השינוי מיידית גם בחינוך הילדים.
לכבד את ההורים ולהיות “מלמטה” ייתן לנו גב חזק של שייכות להורינו, דרך שלשלת הדורות, עד אברהם אבינו, אדם הראשון והקדוש ברוך הוא.
במיקום נפשי כזה תיבנה בנו ענווה, אמונה אמיתית ותחושה של ערך עצמי, ומכאן יתאפשר לנו, באופן ישיר, להיות הורים מובילים ובטוחים יותר.

המאמר המלא פורסם כאן

דרג את המאמר

לחץ על הכוכבים כדי לדרג את המאמר

נשמח לקרוא את תגובתך:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אודותינו:

אתר אבא תודה הוקם לזיכוי הרבים להגדיל תודה ולהאדירה

נשמח לקבל כל חומר, קישור או תמונה להפצה ברבים (עם קרדיט אליכם כמובן במידה ותבקשו).

מאמרים קודמים