רק אל תפסיקו לקוות

השבוע פרשת ואתחנן
שבת נחמו
והשבת הראשונה של שבעה דנחמתא
שאלו הן שבעה שבתות בהן ההפטרות הן הפטרות של נחמה
ואני רוצה לדבר על הנחמה הגדולה של תשעה באב
אנחנו נמצאים בתשעה באב
היום בו חרבו לנו בית מקדש
יום עצוב וכואב
שכל מה שקורה לנו היום ועצוב לנו וקשה לנו
זה בעצם בגלל חורבן הבית
ואני רוצה לדבר על הנחמה של היום הזה
נחמה שהתודעתי אליה בהשגחה פרטית
כששמעתי את הרצאתו של הרב יוסף יצחק גיקובסון על תשעה באב

האם אנחנו מתאבלים באמת?

הוא מביא את דברי הגמרא הידועים
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
ושואל למה המילים זוכה ורואה בשמחתה כתובים בלשון הווה
הרי אם אנחנו מתאבלים כעת
 אנחנו עדין לא רואים את השמחה
כך שהיה צריך לכתוב יזכה ויראה בשמחתה

והוא מביא כתירוץ ממסכת מכות
את הסיפור הידוע על
רבי גמליאל רבי אלעזר בן עזריא רבי יהושוע ורבי עקיבא
שראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים
והתחילו לבכות
ורק רבי עקיבא התחיל לצחק
שאלו אותו מפני מה אתה מצחק
שאל אותם רבי עקיבא מפני מה אתם בוכים
והם כמובן הסבירו את הכאב של החורבן
וענה להם לכך אני מצחק
ושם בגמרא מסבירים את צחוקו של רבי עקיבא
שאמר שברגע שראה שנבואות החורבן מתקימות
הוא הבין שנבואת הגאולה תתקים גם
אבל זה עדין לא ענה על השאלה
למה רבי עקיבא היה צריך לשאול אותם מפני מה אתם בוכים
ורק אחכ הוא מסביר למה הוא מצחק
הרי הוא ידע מדוע הם בוכים
שהלו באותו מקום מסופר שכשהיגעו להר הצופים קרעו כולם בגדיהם כולל רבי עקיבא
אז ברור שהבין מדוע הם בוכים
ובאמת זאת שאלה שדורשת עיון

לא מקבל תנחומים

וכדי להסביר את זה אני מביאה עוד שני סיפורים ידועים
שהרב יצחק יוסף גיקובסון מביא איתו
ואני אביא אותם ככה ממש בקצרצרה
כדי לתת תוקף לתשובה המאד מאד מנחמת
שתבוא אחר כך

הסיפור הראשון
על יעקב אבינו שלא מתנחם
לאחר שנודע לו שטרוף טורף יוסף
כתוב בפסוק:
"ויכירה ויאמר כתונת בני היא
חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף.
ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו
ויתאבל על בנו ימים רבים.
ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו,
וימאן להתנחם

ורשי כותב על המילים הללו
אין אדם מקבל תנחומים על החי
שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מהלב

ממאנת להתנחם

וסיפור שני
סיפורה של רחל אמנו
קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה
מאנה להינחם על בניה כי איננו
והתשובה
מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה
יש תקוה לאחריתך נאום השם
ושבו בנים לגבולם

אז בואו נניח רגע את 2 הסיפורים הללו בצד
רק נזכור שבשתיהם מאנו להינחם
ונחזור לשאלה הראשונה
למה כל המתאבל על ירושלים
זוכה ורואה כבר עכשיו בהווה בשמחתה
ולמה רבי עקיבא שואל אותם מפני מה אתם בוכים
ועונה להם בגלל שאתם בוכים אני מצחק

הנחמה נמצאת בחוסר הנחמה

ונביא את דברי החתם סופר
שאומר כך:
"אמרו חזל כל המתאבל על ירושלים
סופו ורואה בשמחתה
ולא אמרו בלשון עתיד"
ויותר מזה
"הנה חכמים הגידו שתשעה באב הוא מועד
שכתוב קרא עלי מועד
ואין אומרים בו תחנון
והלא יפלא למה יקרא מועד
וקורבן השם לא הקריבו במועדו!"
ומכאן מתחיל התירוץ המדהים שסוגר לנו את כל הפינות-
"אבל הענין הוא כי נתבונן איך היתה כזאת
שזה קרוב לאלפיים שנה
ששכחנו כל טוב בעוונותינו הרבים,
ועדין לא נשכח בית המקדש
ועפעינו יזלו מים
מה שלא אירע כן לכל אומה ולשון
אשר נאבדו בתוך הקהל
ושכחו זכר טובתם
ולא בכו בכי רב כמונו בית ישראל."
וכאן מגיעה הנחמה הגדולה וממשיך
"אבל הענין
כי זהו נחמה גדולה
שאין מקבלים תנחומים על החי
מה שאין כן מת גזירה שישתכח מן הלב
לכן כל האומות שאין להם תקוה לחזור למה שאבד מהם,
לכן נשכח זכרם מפיהם
אבל אנו בני ישראל
מצפים ומקווים
ליום שעתיד הקב"ה לירד למטה
וחומת אש סביבו
חסידינו יחיו ויראו וישבעו מטובו
נמצא שזה האבל לנו לנחמה גדולה
ועל כן תשעה באב הוא מועד גדול
כי בו נדע ונשכיל שעתידים אנו
לחזור לקדמותנו כימי נעורינו
והן דברי חזל בדקדוק כל המתאבל
הרי הוא זוכה מיד ורואה בנחמתה
כי זהו תנחומין במה שמתאבל"

מדהים
הוא בעצם אומר דבר כל כך גדול ומנחם
כל זמן שאנחנו בוכים
כל זמן שאנחנו מתאבלים
כל זמן שאנחנו מזכירים את ירושלים 60 פעמים ביום בתפילתנו
כל זמן שאנחנו קובעים ימי אבל לאומי
ושלושה שבועות של מספד
כל זמן שאנחנו ממאנים להתנחם
לא מוכנים לקבל תנחומים
זה בדיוק השמחה הגדולה שלנו
זאת בדיוק ההבנה שעוד יוסף חי
ש "ושבו בנים לגבולם"
כי "על המת גזירה שישתכח מן הלב"
אבל "על החי – אין מקבלים תנחומים"
וירושלים לנצח חיה בקרבנו
נמצאתו בהוויתנו
והיא התירוץ לצחוק של רבי עקיבא
ששאל מפני מה אתם בוכים
ברגע שאתם בוכים בגלל שלא התנחמתם
אני מצחק ומבין שבית המקדש חי בתוככם

ואפשר לאמר שזאת נחמה אדירה
שכל כך התחברתי אליה
עד חשבתי לעצמי איך אפשר לקחת אותה לעוד מקומות
איך אפשר לקחת אותה גם לחיים שלנו
לקשיים שלנו
לכאבים ולתסכולים שאנחנו עוברים

כל תקוה היא נחמה לגאולה שעוד תבוא

ואז נזכרתי שאנחנו נמצאות בפרשת ואתחנן
פרשה שבה משה רבינו מאן להתנחם על אי כניסתו לארץ
ומבקש ומתפלל ומתחנן ומייחל
כל כך הרבה תפילות
כל כך הרבה בקשות
בכל כך הרבה לשונות

ובהבזק של הארה רגעית הבנתי
שכל זמן שאנחנו מתפללות
אנחנו בעצם מבינות ומודעות לכך שיש סיכוי
כל זמן שאנחנו מקוות
יש בנו חיות מפעפעת.
חיות שנותנת תקוה לעתיד.

כל זמן שאת מייחלת
שהמזל ישתנה,
שהגוף ירפא,
שהילד יחזור,
שנמצא לו מזור,
שתהיה פרנסה,
שלום ושלווה

כל זמן שאנחנו מתפללים
מתחננים
מבקשים
עותרים
לא מרפים
לא מתנחמים
ממאנים.
יש תקוה לאחריתנו נאום השם
יש תקוה לתפילתנו לבקשתנו
רק אל תפסיקו לקוות
אל תמאנו להתנחם

בברכת
נחמו נחמו עמי
שנזכה בקרוב ממש לנחמה הגדולה ולגאולה השלמה