תודה באישון לילה / מרים קריטמן

סיפור אמיתי מדהים על תודה ועל ניסים ועל חסד השם שזכו לראות במיידי
תודה להשם
3
(1)

השעה הייתה מאוחרת כשחזרתי הביתה מהכנס השכונתי. בראשי הדהדו מילותיה הנוקבות של המרצה, סיפורה מפעים עוד הרטיט נימים בתוכי, וכבר עברתי למצב "בית". סקירה מהירה על הקטנים שנמו בשלווה, והחלפת מבזקים עם שושי האחראית, שישבה וקראה כעת להנאתה. "הם השתוללו והשתובבו, אבל בסוף הבטחתי להם סיפור במיטות וכולם הלכו לישון יפה!" החמאתי לה על השמרטפות הנאה ושלחתי גם אותה לישון. הנזקים השגרתיים שנוצרים בכל פעם שאימא לא בשטח, לא נראו מוגזמים, ואני פניתי למטבח מבקשת לצמצם פערים, לארגן ארוחת צהרים למחר, לנקות ולשטוף, וכמה שיותר מהר ללכת לישון.

הבית כבר היה אפלולי ושקט. כמו תמיד בעלי לא היה בבית בשעות הליל, שכן הוא לומד במסגרת כולל חצות, ואני רגילה לסדר היום השונה שלנו. בקושי התגברתי על עייפותי הרבה, וניסיתי לעבוד ביעילות ובמהירות. אבל אז, כשסוף סוף כיביתי אורות ונכנסתי למיטה, שמעתי קול שיעול חנוק מחדר הילדים. בכיה של תמי עלה עד מהרה מלווה בהשתנקויות ובשיעולים, ואני מיהרתי אליה באנחה.

"מה קרה לך, תמיל'ה?" הרמתי אותה ומיד זינקתי אחורה. שטף קיא פרץ מגרונה של הקטנה ולכלך באחת את מיטתה, את בגדיה ואת כל הסביבה. טפחתי על גבה בעדינות, ליטפתי והרגעתי. כשהיא מיבבת ומקיאה חלושות. לקחתי אותה לאמבטיה, שטפתי פנים, ובדקתי מה ארע. היא מצמצה מול האור, ונראתה עייפה ומבולבלת. "כואב לך בבטן?" שאלתי אותה תוך החלפת פיג'מה זריזה. "לא" היא נענעה לשלילה, ורק בקשה לחזור ולישון.

נו, קורה. אמרתי לעצמי בעייפות ומיהרתי להחליף מצעים, לנקות את המיטה ואת הרצפה ואת הקיר, וכבר השכבתי את תמי בנשיקה ולילה טוב. החלפתי חלוק גם אני עצמי ובקשתי לצלול לשנת עמלים מתוקה. עשר דקות של נים ולא נים, שמע ישראל והמפיל, ושוב עולים קולות בכי ושיעול מחדר הילדים.

תמי בוכה, זיהיתי מיד ובכוח הרמתי עצמי מהמיטה. עוד לא הספקתי להגיע אליה והיא כבר הקיאה ביפחות בכי. "אוי, תמי, מה יש לך? למה את מקיאה ומקיאה?" הרמתי את הקטנה שייללה בחוסר אונים במיטתה המרובבת, והכנסתי אותה היישר לאמבטיה. הוצאתי את הפיג'מה בחשד מה, שאריות קיא לבן ומוזר דבקו בה, וריח לא נעים הציף את חדר הילדים. קלחתי אותה בעדינות, נתתי לה לשתות, רק שלא תתייבש! ופניתי לנקות את המיטה, להחליף מצעים, ולאוורר את החדר. תמי מצצה את אגודלה בתיאבון וכמעט נשכבה על הרצפה בעייפותה. הכנסתי אותה למיטתה, מוודאת שהיא רגועה ופניתי לישון אף אני, מקווה ללילה שקט ללא הפרעות נוספות.

אולם לילה שקט כבר לא היה לי. רק עברו כמה דקות, כבר לא הצצתי בשעון מרוב פיהוקים, ושוב נשמע קול שיעול מוכר ממיטתה של תמי. אוי, רק לא עוד פעם! זינקתי ממיטתי ורצתי אליה, מבקשת לשלוף אותה לבל תקיא על המיטה, וכמובן שלא הספקתי. היא בכתה ושפשפה עיניים בבלבול, מורחת את הלכלוך עוד יותר, ואני כמעט ובכיתי יחד עימה. די! אני עייפה כל כך! מה קורה כאן? אין לי עוד מצעים למיטת התינוק שלה, זו הפיג'מה האחרונה שנותרה נקייה, זאת אומרת גם היא כבר מלוכלכת, ואני לבד בבית, אפילו אבא שלנו לא נמצא, ואני רק רוצה לישון!!!   

שוב שטפתי וניקיתי, ניגבתי ופייסתי בכוחות לא לי, ובראשי מסתחררת רק בקשה אחת: לישון! לישון! לישון! הלבשתי לתמי חולצת פיג'מה של מלכי הגדולה ממנה בשנתיים, והתעלמתי ממחאתה של הקטנה. פרסתי סדין לא תואם וזהו, לילה טוב!

איזה לילה ואיזה טוב. נרדמתי אולי לשתי דקות, ושוב בעירו אותי קולות הבכי וההקאה של תמי. "אולי עדיף כבר לא ללכת לישון?" חשבתי לי בייאוש. "אין לי כוח לקפוץ ולנקות ולהחליף ולהשכיב. אם אליעזר היה עכשיו בבית, הוא היה מתחלף איתי בשמירה עליה, היה עוזר לי בניקיונות הרצופים, לפחות לא הייתי לבד בבלגן הזה… ובכלל, מה פשר ההקאות האלו? אולי אני צריכה ללכת איתה למוקד הרפואי? די, אין לי כוח להיות לבד בכזה לילה…

ושוב אני מרגיעה ומנקה, שוטפת ומנגבת, אבל הרגשה חמוצה ומתלוננת מלווה אותי. אין לי סבלנות לפייס ולהרגיע. רק רוצה לסיים וללכת ליש-

אוי, עוד פעם את מקיאה! מה יהיה, תמיל'ה שלי? אין לאימא כוח… הקטנה מבזיקה אלי חיוך מתוק מתוך יפחות השיעול שלה, ואני מתחייכת מולה לרגע קטן. מתוקה ומלוכלכת שלי! את באמת לא אשמה…

ופתאום אני נזכרת במי שבאמת אחראי כאן על כל המהומה, ומתיישבת  באפס כוח על כיסא סמוך. די להתלונן ולהתרגז. הרי לימודו של אליעזר בכולל זו זכות אמתית שלנו שאינני רוצה להפסיק, ומדוע בבין לילה סוער אני שוכחת את הכול? במקום לכעוס ולהתמרמר אנסה למצוא קצת אור בלילה הארוך שלי.

ובכוחות מחודשים אני כבר שוטפת פנים ומלטפת, שופכת מים וגורפת, מחליפה ומנגבת, ותוך כדי כך אני לוחשת ואומרת: תודה לך ה' על שבעלי לומד, תודה לך על כל הילדים שעדין ישנים בשלווה ולא מתעוררים מהרעש, תודה לך על תמי המתוקה שבעזרת ה' תירגע והכול יהיה בסדר, תודה לך על שהיא מקיאה, נכון, אני לא יודעת למה עשית שהיא תקיא אבל זה גם יהיה לטובה, ואני אומרת לך תודה מעכשיו! תודה על היום העמוס והמבורך, תודה על הבוקר שעוד מעט יגיע…

תמי חוזרת לישון נקייה ומפויסת, אני מנסה לחזור ולהירדם, אך שוב עולים קולות הבכי ואני נזעקת אל תמי המקיאה. כמעט עד אור ראשון טפלתי בתמי לסירוגין, משקה אותה טיפין טיפין, מנקה אותה ואת מצעיה, מלטפת ודואגת, והעיקר- יודעת שאינני לבד. דברתי עם ריבונו של עולם, שחתי על עייפותי ועל חששותיי, בקשתי והודיתי, ספרתי והתחננתי.

קרני השמש כבר עלו ממזרח וצבעו את השמיים בגוון אדמדם וזוהר, כשתמי נרגעה סוף סוף. היא נרדמה מותשת ובוכייה, אבל לא הוסיפה להקיא ברוך ה'. פניתי לשנת ליל- בוקר קצרצרה שכזו, מקווה לאזור כוחות לבוקר החדש, וכולי תפילה שתמי תקום בריאה ושלמה.

בבוקר כמעט ויכולתי לשכוח מהלילה המבולבל והקשה שחווינו. תמי התעוררה צוחקת ומרוצה כמו תמיד, ובקשה לאכול ארוחת בוקר בתיאבון בריא. שאלתי את חיה בכורתי אם הקטנה אכלה דבר מה חריג אתמול בערב, כשלא הייתי, אבל חיה לא נזכרה במאומה. רק תפילתי החמה והקרבה העזה שחשתי באותו לילה נשארו חרוטים עמוק בתוכי. 

אבל אז, בסוף השבוע, נשפך לפתע אור בהיר על הלילה החשוך והמתיש שלי ושל תמי:

היה זה בעיצומו של סידור הבית השגרתי לקראת שבת. עברתי בין החדרים, מרימה כיסאות, מזיזה מיטות ומכינה את הבית לשטיפה. כשטיפלתי במדף הכל בו הפינתי, ובקשתי להחזיר את חפיסת גלולות האקמול למקומה – משהו נראה היה לי תמוה. רק שבוע שעבר קניתי את האקמול החדש הזה, איך האריזה פתאום קלה כל כך? פתחתי את החפיסה וחשדי התאמת: היו שם שלוש קפליות בלבד מתוך החמישים שאמורות היו לשכון שם לבטח.  

"ילדים, מי נגע באקמול? איפה כל כדורי האקמול? מה קורה כאן?"

הגדולים הרימו גבה באי הבנה, אבל תמי ניתרה לעומתי בעליזות רבה: "זה שלי! זה שלי!!" קראה בת השנתיים וחצי באושר. "תביאי לי את הסוכריות שלי! אני אכלתי אותן!!"

הייתי המומה. "תמי, את אכלת את הכדורים הלבנים שהיו כאן? מתי??"

"אוי," חיה נבהלה, "ביום שני בערב, כשיצאת, היה נדמה לי שהיא משחקת כאן במטבח, ומיד הוצאתי אותה. לא חלמתי שהיא בלעה כאן בשקט את כדורי האקמול!!"

 "תמי, תמי, את ניצלת בנס!!" חיבקתי אותה בידיים רועדות, נזכרת בגלי הקיא הלבן והמוזר שלא חדלו לאורך כל הלילה, וצמרמורת עלתה בי. כמה טוב שהיא הקיאה והקיאה והוציאה את כל הרעל האיום שחדר לגופה הקטן… תודה לך, באמת תודה לך, ריבונו של עולם, על כל הקאה והקאה שהצילה את חייה של תמי!! ומילות התודה שנלחשו בכוח באותו לילה, קבלו כעת משמעות עמוקה ומובנת עד להדהים.

דרג את המאמר

לחץ על הכוכבים כדי לדרג את המאמר

נשמח לקרוא את תגובתך:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *