אנו נמצאים ביום השמיני לשבעת ימי המילואים
היום בו השרה הקב"ה את שכינתו על המשכן
השמחה הגדולה שאין שניה לה
מהולה בעצב משתק
מגודל הטרגדיה בהילקח שני בניו של אהרון
ושם במקום הזה אנו קוראים את מילות הפסוק
"…..וידום אהרון"
ורשי שם כותב
קִבֵּל שָׂכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ,
וּמַה שָּׂכָר קִבֵּל? שֶׁנִּתְיַחֵד עִמּוֹ הַדִּבּוּר —
שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ לְבַדּוֹ פָּרָשַׁת שְׁתוּיֵי יַיִן (ויקרא רבה י"ב):
מה הביג דיל?
סליחה? מה ההתלהבות שנתייחד עמו הדיבור?
מה יש פה מיוחד כל כך שרשי מפרש את זה כאן?
הרי הקב"ה כבר דיבר אל אהרון כמה פעמים
זאת לא פעם ראשונה שמתייחד עמו הדיבור?
אלא
מתי השכינה שורה על האדם?
מתי בן אדם זוכה שמתייחד עמו הדיבור?
בשעת שמחה
וזאת ההדגשה של רש"י
וידום אהרון
איזו טרגדיה
היינו מצפים שזאת דממה של מרירות
של קושי של כאב
של כעס שלא מצליח להכיל
של עצב עמוק
אבל לא
זכה שנתייחד עמו הדיבור
כלומר הדממה לא היתה של עצבות
אהרון הכהן זכה בתוך כל הכאוס הזה
בתוך כל הכאב הזה
עדיין בלב שלו היה חיבור
היה שמחה
היה אושר אין סופי והודיה לבורא עולם
זאת היתה דמימה
לא דממה
והוא זכה להשראת השכינה
שנתייחד עמו הדיבור
כי שכינה כאמור, שרויה רק כשבנא שמח
כשהלב שלו נקי מול קודשא בריך הוא
כשאין בו טרוניה או טענה חלילה
לשיר את האובדן
הרבי מבעלזא עשה פעם סעודת הודיה על שניצל מהשואה
ושאלו אותו התלמידים איך אתה מסוגל?
הרי איבדת משפחה
איבדת אחוז גבוה של חסידים
על מה ההודיה?
אז הוא ענה-
בפרשת בשלח כתוב
" וחמושים עלו בני ישראל ממצרים"
אומרים חזל אחד מחמישה
להורות שרק 20% זכו לצאת
80% מתו במכת חושך
ועם כל זה שהשאירו אחריהם כל כך הרבה מתים
הם שרו את "אז ישיר"
כלומר הם יצאו שמחים ועשו סעודת הודיה
ולא רק זאת ששרו באותה שעה על הים
אלא כתוב אז ישיר
רמז לשירה העתידה לעתיד לבוא
רמז לכל אלו שיעלו ממצרים מספרד מגרמניה מעזה
מכל אותם מקומות חשוכים וכואבים
מכל אותם מקומות שמשאירים אותם מפורקים
חלקיים
אחוזים בודדים
לא שלמים
לא מושלמים
כי כל כך הרבה נשארו שם
על האדמות הארורות הללו
80% ויותר
ועם כל זאת אז ישיר
אז נשיר
נמשיך לשיר
נמשיך לשמוח להודות ולידע
שאין רע יורד מלמעלה
והכל מטובו יתברך
השם לקח? השם נתן.
שמעתי לאחרונה הספד מטלטל בהלוויה של נערה צעירה
שהאבא אמר
איך יכול להיות ששלושה שותפים באדם
והשותף השלישי לקח את חלקו בלי לעדכן את שאר השותפים?
אלא מאי
יש מושג בגמרא "זכין לאדם שלא בפניו"
שכששותף רוצה לזכות את שאר השותפים
זה יכול להעשות גם שלא בפניו
כלומר בלי לעדכן אותם.
ואני, אומר האבא מאמין בכל לב
שהפטירה של הבת היא בבחינת זכין לאדם שלא בפניו
היא דבר טוב שהשותף השלישי עושה עימנו
ורוצה להיטיב ולזכות איתנו
זוהי דרגה גבוה של צידוק הדין
שלא נדע ולא נכיר
בחינה של של וידום אהרון|
אבל ולו דומיה תהילה
אנחנו מודים ומבינים שזה מה שטוב עבורנו
מסיימים בשיר
רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך – אורח חיים
פותח ומסיים את הספר במילה תמיד
הפסוק שפותח את פרק א הוא: שיוית השם לנגדי תמיד והוא כלל גדול במעלות הצדיקים וכו'
והפסוק שסוגר בסימן האחרון תרצז הוא: "וטוב לב משתה תמיד"
כי איך אנחנו יכולים להיות טובי לב ושמחים תמיד?
איך אפשר לשמוח בחיים הללו הכל כך מאתגרים?
לפעמים, לא נעים לאמר, בלתי נסבלים?
קשים….
פשוט מאד
תזכרו בפסוק הראשון-
שיויתי השם לנגדי תמיד
אם תדע שהכל בא מאבא אוהב
אם תשים אצלך את השויתי בקידמת הבמה
תוכל לסגור את הספר "וטוב לב משתה תמיד"
