בא
05/01/2022
אין תגובות
היכן שיש צרעת שם טמונה הרפואה
היכן שטמון הכאב שם טמונה הישועה
היכן שטמון הקושי שם בשורת הגאולה
והיכן שיש בור משם עולה גם האור
מה ניתן אם הידיים ריקות והלב ריקן אף הוא?
אין מה לתת, אם אין קודם קבלה מן האחר.
עברו שישים שנה
והנה אני כאן נושם ובועט וקופץ מבר מצוה אחת למשנה
משמחה אחת לשמחה שניה ושלישית
ואין לי זמן לנשום מרוב שמחות ועומס ב"ה
אז אני מבין את הפירוש קצת אחרת
כי לפעמים אחרי שנים הקב"ה פותח לנו צהר
חלון שנבקע בשמים להראות לנו מה היה מה הוא תכנן
ואיך בדיוק הלך המהלך
אבל כשזה לא קורה
כשאנחנו לא יודעים
אז נישאר בסוד
ונמשיך להאמין
נישאר בחוסר הידעה
ונבטח בו שבטוח זה משהו טוב שמוכן עבורינו
מהי הברכה בויתן ויחזור ויתן?
זה נשמע כמו יתן יקח יתן יקח וכו'
למה צריך לחזור ולתת
אלא יש כאן ברכה ענקית
ויתן, ויחזור ויתן
שבכל עת ובכל שעה יהיה לך עסק עימו
תצטרך תמיד להיות מחובר אליו
לבקש על פרנסתך ממנו
ולהיות דבוקים בו
ותכחש שרה לאמור
מה פירוש ותכחש?
חיה בהכחשה.
גורמת למציאות להיות כחושה, שונה, אחרת.
ובמילים מדוברות שרה היא אופטימית חסרת תקנה
היא מכחשת למידת הדין שנמצאת בבית
היא מכחשת לדיבורי האנשים שלא מוכנים להאמין להבטחת השם
היא מכחשת לקושי וצוחקת עליו
ומכניסה הביתה משב רוח של אמונה
, מי שחושב שהגשם אינו מגיע ממנו יתברך
אלא תלוי ברוחות שמגיעות מקפריסין ובמפות הסינופטיות וכל שאר גורמי תחזית מזג האויר
הוא כפרי נבער, כסיל וטיפש
הוא יודע ב90% איך נוסעת רכבת ללא סוסים
אבל לא מבין בכלל מי הוא הקטר
לא מכיר אותו
לא יודע
ראש השנה הוא נקודת ההתחלה שיושבת על נקודת הקצה של הסוף
ומאפשר לנו להאמין בתהליך שאוסף איתו את שייר העבר, ויוצר לנו מציאות קסומה של הווה (משפט קצת מורכב אההה 🙂 )
מה זה קראתי? קרעתי שערי שמים, התחננתי, יחלתי, ביקשתי קיבלתי קבלות עשיתי הכל כדי שתענה לי
ומה עונה לי הקב"ה
ענני, במרחב קה
הקב"ה ענה לי – שמעי בת שלי
גם במרחב אני נמצא
רגע,
מה רע בשב ואל תעשה
הרי אומרים שהכל מלמעלה
אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא"כ מכריזין עליו מלמעלה
אז אני לא אצא לעבודה ולא אברר על השידוך שהוצע לי
מה רע בזה?
הכל טוב
אני זורמת….
הפרסומות טוענות ש"תרגיש חופשי וכמה טבעי שלא תשלוט בעצמך" העיתונות והפסיכולוגיה של הדור האחרון מכילים את החלשים ומאדירים את הקושי לבחור בטוב.
כי באמת הכי קל להתמסכן ולאמר "זה בעלי, "זה הילדים שלי" "זאת חמותי" "ההורים שלי" "סבא שלי" וכו'
הכי קל להתדבק בחידק ה"לא היתה לי ברירה" "ככה גדלתי" ו"זה אני ודיי"
מכירות את התופעה שאת רוחצת כלים ופתאום מגלה שאין מסננת בכיור
אז מה, תמשיכי לרחוץ כלים בלי מסננת?
לא. כולנו רצות לתור אחר המסננת ושמות אותה מהר מהר שלפחות הלכלוכים שעדין נותרו בכיור לא יברחו החוצה
אז גם עכשיו לקראת סוף השנה
נשים את המסננת שלנו שתשמור עלינו לפחות בסוף בעקב
הקב"ה שמח בזה (והיה לשון שמחה הוא)
ומחכה לנו כאן בתחנה האחרונה
הודיה מניעה בנפשנו נימים עדינים ומצטברים של הכרת טובה, חיים שהמתווה שלהם אינו רק "מגיע לי", ועוזרת לנו להיות גמישים יותר בארועי החיים העוברים עלינו.
הנשימות – ממי?
הרגליים ההולכות – ממי?
הילדים – ממי?
קורת הגג – ממי?
אז עוד כמה פקלאות לכאן או לכאן משנים למישהו?
והוא זה שהמתיק לנו את המים במר
ושהציג לנו נחש להחיותנו.
הוא זה שמסוגל להוציא לנו פרנסה מסלע,
ודירה מאבנים
חתן או כלה מצלע
ובריאות מהנילונים
כל נסיעה וכל חניה, כל המסעות שאנו עוברים בחיים, הכל על פי השם.
כל מסלול חיינו מנווט על פי השם, באהבה.
לפעמים רואים מיד, לפעמים לאחר זמן, ולעיתים המסלול והמסעות לא מובנים בכלל.
הידיעה שהכל על פי השם היא המנחה, המובילה והנותנת כח.
בשבועיים האחרונים אפשר לאמר שקפצנו משמחה לשמחה מעבודה לעבודה ומאירוע לאירוע
ב"ה היו 2 חתונות שבע ברכות עליה לתורה (אופריף בלע"ז 🙂 ) ושמחת אירוסין
כשביניהם מסיבות בת מצוה, מסיבת גמר כיתות סמינריות ומסיבת גמר עם פרויקט בצידו לקורס כתיבה ואומנות שהשתתפתי בו
כשברקע העבודה הביג בוס הילדים והבית שדורשים את שלהם
בעצם צורחים כבר הצילו
עיוורים, כשהם אוכלים, מתקשים לשבוע מהאוכל.
מדוע? כי הם לא רואים את המאכל
שכן לראיה יש כח גדול על תחושת השובע של הבן אדם
אתמול נזכרתי בדבר וגיליתי שהפעם לא זכרתי. לא נטלתי מכל הטוב. ידי ריקניות. וליבי חלל
בקירבי.
הייתי כאדם שחזר מן המלחמה ושקע לתוך קיפאון.
איננו יכולים לברוח מן הנסיונות
כי לשם כך באנו לעולם
אנחנו יכולים רק לשנות את נקודת המבט עליהם
לבוא עם כלים אחרים לחיים
ולהחליט למצוא בהם מטמונים
(הרב לוינשטין בשם הרב קרלנשטיין)
