כמה אפשר להודות?
זה לא שלא קיימנו אותם
זה לא שלא עשינו אותם
"רק" לא עשינו בשמחה
זה לא שלא קיימנו אותם
זה לא שלא עשינו אותם
"רק" לא עשינו בשמחה
רגע,
מה רע בשב ואל תעשה
הרי אומרים שהכל מלמעלה
אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא"כ מכריזין עליו מלמעלה
אז אני לא אצא לעבודה ולא אברר על השידוך שהוצע לי
מה רע בזה?
הכל טוב
אני זורמת….
הפרסומות טוענות ש"תרגיש חופשי וכמה טבעי שלא תשלוט בעצמך" העיתונות והפסיכולוגיה של הדור האחרון מכילים את החלשים ומאדירים את הקושי לבחור בטוב.
כי באמת הכי קל להתמסכן ולאמר "זה בעלי, "זה הילדים שלי" "זאת חמותי" "ההורים שלי" "סבא שלי" וכו'
הכי קל להתדבק בחידק ה"לא היתה לי ברירה" "ככה גדלתי" ו"זה אני ודיי"
מכירות את התופעה שאת רוחצת כלים ופתאום מגלה שאין מסננת בכיור
אז מה, תמשיכי לרחוץ כלים בלי מסננת?
לא. כולנו רצות לתור אחר המסננת ושמות אותה מהר מהר שלפחות הלכלוכים שעדין נותרו בכיור לא יברחו החוצה
אז גם עכשיו לקראת סוף השנה
נשים את המסננת שלנו שתשמור עלינו לפחות בסוף בעקב
הקב"ה שמח בזה (והיה לשון שמחה הוא)
ומחכה לנו כאן בתחנה האחרונה
רק מי שברור לו מי הבוס מסוגל לקבל את זה ברוח טובה ולהגיע למחרת לעבודה כאילו כלום
הודיה מניעה בנפשנו נימים עדינים ומצטברים של הכרת טובה, חיים שהמתווה שלהם אינו רק "מגיע לי", ועוזרת לנו להיות גמישים יותר בארועי החיים העוברים עלינו.
הנשימות – ממי?
הרגליים ההולכות – ממי?
הילדים – ממי?
קורת הגג – ממי?
אז עוד כמה פקלאות לכאן או לכאן משנים למישהו?
לא תמיד נדע או נבין מה טוב בעיכוב שלפנינו,
בצער שאנו חווים,
בחוזק היד שמלאכי הרחמים לוחצים עלינו|
אבל תמיד נאמין
ברחמים
והוא זה שהמתיק לנו את המים במר
ושהציג לנו נחש להחיותנו.
הוא זה שמסוגל להוציא לנו פרנסה מסלע,
ודירה מאבנים
חתן או כלה מצלע
ובריאות מהנילונים
כל נסיעה וכל חניה, כל המסעות שאנו עוברים בחיים, הכל על פי השם.
כל מסלול חיינו מנווט על פי השם, באהבה.
לפעמים רואים מיד, לפעמים לאחר זמן, ולעיתים המסלול והמסעות לא מובנים בכלל.
הידיעה שהכל על פי השם היא המנחה, המובילה והנותנת כח.
בשבועיים האחרונים אפשר לאמר שקפצנו משמחה לשמחה מעבודה לעבודה ומאירוע לאירוע
ב"ה היו 2 חתונות שבע ברכות עליה לתורה (אופריף בלע"ז 🙂 ) ושמחת אירוסין
כשביניהם מסיבות בת מצוה, מסיבת גמר כיתות סמינריות ומסיבת גמר עם פרויקט בצידו לקורס כתיבה ואומנות שהשתתפתי בו
כשברקע העבודה הביג בוס הילדים והבית שדורשים את שלהם
בעצם צורחים כבר הצילו
עיוורים, כשהם אוכלים, מתקשים לשבוע מהאוכל.
מדוע? כי הם לא רואים את המאכל
שכן לראיה יש כח גדול על תחושת השובע של הבן אדם
אתמול נזכרתי בדבר וגיליתי שהפעם לא זכרתי. לא נטלתי מכל הטוב. ידי ריקניות. וליבי חלל
בקירבי.
הייתי כאדם שחזר מן המלחמה ושקע לתוך קיפאון.
חשב לעצמו הנפח: הלו כרטיס ההגרלה, הוא ספק והנה כאן חבילת השטרות בנות המיליון שקל הינן ודאי, אם כך אמכור לרב את כרטיס ההגרלה ואצא ברווח של מיליון שקל.
איננו יכולים לברוח מן הנסיונות
כי לשם כך באנו לעולם
אנחנו יכולים רק לשנות את נקודת המבט עליהם
לבוא עם כלים אחרים לחיים
ולהחליט למצוא בהם מטמונים
(הרב לוינשטין בשם הרב קרלנשטיין)
אח"כ ימשיכו החיים תזרום לנו הדרך
אבל ישאר בה חותם מתוק ובעל ערך
של אהבה רבה מאבא מלכו של עולם
והתרפקות של בן נסיך יהודי ומושלם
בשניה הראשונה פתחתי את הפה כמו דג או יותר נכון כמו ברוז שמחכה לאוכל
ולא הגבתי
פוסט מקוצר שכל כולה הודיה להקב"ה
ממכם הגולשים אל אבא שבשמים
דברים כדורבנות לצעירים על כיבוד הורים מפי הרב יואל ראטה שליט"א
לעולם אין הקב"ה מביא רעה לאדם לפני שיודע שיש לו דרך להתמודד עם זה
מאמר נפלא בענין היכולת לבקש מהקדוש ברוך הוא כל מה שליבינו חפץ
יוזמה נפלאה לכל המעונין להצטרף עלון הנשלח במייל אחת לחודש וכן קו טלפוני לשמיעת סיפורי ישועות ומאמרים מחזקים בנושא "תודה להשם"
עלון קול תודה מבית "לעולם אודך" לחודש כסלו תש"פ זמין כעת להורדה מתיקית הדרייב המשותפת שלנו
לא כל מי שקופץ בראש הוא טיפש
יש גם חכמים
שיודעים לאמר
כן אנחנו ראשונים
כן אנחנו יכולים.