
ראש השנה הוא נקודת ההתחלה שיושבת על נקודת הקצה של הסוף
ומאפשר לנו להאמין בתהליך שאוסף איתו את שייר העבר, ויוצר לנו מציאות קסומה של הווה (משפט קצת מורכב אההה 🙂 )

מה זה קראתי? קרעתי שערי שמים, התחננתי, יחלתי, ביקשתי קיבלתי קבלות עשיתי הכל כדי שתענה לי
ומה עונה לי הקב"ה
ענני, במרחב קה
הקב"ה ענה לי – שמעי בת שלי
גם במרחב אני נמצא

רגע,
מה רע בשב ואל תעשה
הרי אומרים שהכל מלמעלה
אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא"כ מכריזין עליו מלמעלה
אז אני לא אצא לעבודה ולא אברר על השידוך שהוצע לי
מה רע בזה?
הכל טוב
אני זורמת….

הפרסומות טוענות ש"תרגיש חופשי וכמה טבעי שלא תשלוט בעצמך" העיתונות והפסיכולוגיה של הדור האחרון מכילים את החלשים ומאדירים את הקושי לבחור בטוב.
כי באמת הכי קל להתמסכן ולאמר "זה בעלי, "זה הילדים שלי" "זאת חמותי" "ההורים שלי" "סבא שלי" וכו'
הכי קל להתדבק בחידק ה"לא היתה לי ברירה" "ככה גדלתי" ו"זה אני ודיי"

מכירות את התופעה שאת רוחצת כלים ופתאום מגלה שאין מסננת בכיור
אז מה, תמשיכי לרחוץ כלים בלי מסננת?
לא. כולנו רצות לתור אחר המסננת ושמות אותה מהר מהר שלפחות הלכלוכים שעדין נותרו בכיור לא יברחו החוצה
אז גם עכשיו לקראת סוף השנה
נשים את המסננת שלנו שתשמור עלינו לפחות בסוף בעקב
הקב"ה שמח בזה (והיה לשון שמחה הוא)
ומחכה לנו כאן בתחנה האחרונה

רק מי שברור לו מי הבוס מסוגל לקבל את זה ברוח טובה ולהגיע למחרת לעבודה כאילו כלום

הודיה מניעה בנפשנו נימים עדינים ומצטברים של הכרת טובה, חיים שהמתווה שלהם אינו רק "מגיע לי", ועוזרת לנו להיות גמישים יותר בארועי החיים העוברים עלינו.

הנשימות – ממי?
הרגליים ההולכות – ממי?
הילדים – ממי?
קורת הגג – ממי?
אז עוד כמה פקלאות לכאן או לכאן משנים למישהו?

והוא זה שהמתיק לנו את המים במר
ושהציג לנו נחש להחיותנו.
הוא זה שמסוגל להוציא לנו פרנסה מסלע,
ודירה מאבנים
חתן או כלה מצלע
ובריאות מהנילונים

כל נסיעה וכל חניה, כל המסעות שאנו עוברים בחיים, הכל על פי השם.
כל מסלול חיינו מנווט על פי השם, באהבה.
לפעמים רואים מיד, לפעמים לאחר זמן, ולעיתים המסלול והמסעות לא מובנים בכלל.
הידיעה שהכל על פי השם היא המנחה, המובילה והנותנת כח.

בשבועיים האחרונים אפשר לאמר שקפצנו משמחה לשמחה מעבודה לעבודה ומאירוע לאירוע
ב"ה היו 2 חתונות שבע ברכות עליה לתורה (אופריף בלע"ז 🙂 ) ושמחת אירוסין
כשביניהם מסיבות בת מצוה, מסיבת גמר כיתות סמינריות ומסיבת גמר עם פרויקט בצידו לקורס כתיבה ואומנות שהשתתפתי בו
כשברקע העבודה הביג בוס הילדים והבית שדורשים את שלהם
בעצם צורחים כבר הצילו

עיוורים, כשהם אוכלים, מתקשים לשבוע מהאוכל.
מדוע? כי הם לא רואים את המאכל
שכן לראיה יש כח גדול על תחושת השובע של הבן אדם

אתמול נזכרתי בדבר וגיליתי שהפעם לא זכרתי. לא נטלתי מכל הטוב. ידי ריקניות. וליבי חלל
בקירבי.
הייתי כאדם שחזר מן המלחמה ושקע לתוך קיפאון.

איננו יכולים לברוח מן הנסיונות
כי לשם כך באנו לעולם
אנחנו יכולים רק לשנות את נקודת המבט עליהם
לבוא עם כלים אחרים לחיים
ולהחליט למצוא בהם מטמונים
(הרב לוינשטין בשם הרב קרלנשטיין)

אח"כ ימשיכו החיים תזרום לנו הדרך
אבל ישאר בה חותם מתוק ובעל ערך
של אהבה רבה מאבא מלכו של עולם
והתרפקות של בן נסיך יהודי ומושלם

בשניה הראשונה פתחתי את הפה כמו דג או יותר נכון כמו ברוז שמחכה לאוכל
ולא הגבתי

כולם אומרים "שבת המלכה" "שבת היא מלזעוק" משמע ששבת נקבה
מצד שני כתוב "רצה והחליצנו ביום השבת הגדול והקדוש הזה…" משמע ששבת הוא זכר

איזו בחירה יש לנו בחיים?
איזו בחירה יש לנו כשאנו מקימים מצוות
ועל מה אנו נידונים במידה ובחרנו ברע?

הרי מה הכי משמח אבא?
כשבן או בת באים בקול ואומרים לו "אבא, אני מאושר. תודה רבה".
כי האושר שלך הוא האישור שלי לכך שאני אבא טוב