הפרסומות טוענות ש"תרגיש חופשי וכמה טבעי שלא תשלוט בעצמך" העיתונות והפסיכולוגיה של הדור האחרון מכילים את החלשים ומאדירים את הקושי לבחור בטוב.
כי באמת הכי קל להתמסכן ולאמר "זה בעלי, "זה הילדים שלי" "זאת חמותי" "ההורים שלי" "סבא שלי" וכו'
הכי קל להתדבק בחידק ה"לא היתה לי ברירה" "ככה גדלתי" ו"זה אני ודיי"
מכירות את התופעה שאת רוחצת כלים ופתאום מגלה שאין מסננת בכיור
אז מה, תמשיכי לרחוץ כלים בלי מסננת?
לא. כולנו רצות לתור אחר המסננת ושמות אותה מהר מהר שלפחות הלכלוכים שעדין נותרו בכיור לא יברחו החוצה
אז גם עכשיו לקראת סוף השנה
נשים את המסננת שלנו שתשמור עלינו לפחות בסוף בעקב
הקב"ה שמח בזה (והיה לשון שמחה הוא)
ומחכה לנו כאן בתחנה האחרונה
רק מי שברור לו מי הבוס מסוגל לקבל את זה ברוח טובה ולהגיע למחרת לעבודה כאילו כלום
הודיה מניעה בנפשנו נימים עדינים ומצטברים של הכרת טובה, חיים שהמתווה שלהם אינו רק "מגיע לי", ועוזרת לנו להיות גמישים יותר בארועי החיים העוברים עלינו.
הנשימות – ממי?
הרגליים ההולכות – ממי?
הילדים – ממי?
קורת הגג – ממי?
אז עוד כמה פקלאות לכאן או לכאן משנים למישהו?
לא תמיד נדע או נבין מה טוב בעיכוב שלפנינו,
בצער שאנו חווים,
בחוזק היד שמלאכי הרחמים לוחצים עלינו|
אבל תמיד נאמין
ברחמים
והוא זה שהמתיק לנו את המים במר
ושהציג לנו נחש להחיותנו.
הוא זה שמסוגל להוציא לנו פרנסה מסלע,
ודירה מאבנים
חתן או כלה מצלע
ובריאות מהנילונים
כל נסיעה וכל חניה, כל המסעות שאנו עוברים בחיים, הכל על פי השם.
כל מסלול חיינו מנווט על פי השם, באהבה.
לפעמים רואים מיד, לפעמים לאחר זמן, ולעיתים המסלול והמסעות לא מובנים בכלל.
הידיעה שהכל על פי השם היא המנחה, המובילה והנותנת כח.
בשבועיים האחרונים אפשר לאמר שקפצנו משמחה לשמחה מעבודה לעבודה ומאירוע לאירוע
ב"ה היו 2 חתונות שבע ברכות עליה לתורה (אופריף בלע"ז 🙂 ) ושמחת אירוסין
כשביניהם מסיבות בת מצוה, מסיבת גמר כיתות סמינריות ומסיבת גמר עם פרויקט בצידו לקורס כתיבה ואומנות שהשתתפתי בו
כשברקע העבודה הביג בוס הילדים והבית שדורשים את שלהם
בעצם צורחים כבר הצילו
עיוורים, כשהם אוכלים, מתקשים לשבוע מהאוכל.
מדוע? כי הם לא רואים את המאכל
שכן לראיה יש כח גדול על תחושת השובע של הבן אדם
אתמול נזכרתי בדבר וגיליתי שהפעם לא זכרתי. לא נטלתי מכל הטוב. ידי ריקניות. וליבי חלל
בקירבי.
הייתי כאדם שחזר מן המלחמה ושקע לתוך קיפאון.
חשב לעצמו הנפח: הלו כרטיס ההגרלה, הוא ספק והנה כאן חבילת השטרות בנות המיליון שקל הינן ודאי, אם כך אמכור לרב את כרטיס ההגרלה ואצא ברווח של מיליון שקל.
איננו יכולים לברוח מן הנסיונות
כי לשם כך באנו לעולם
אנחנו יכולים רק לשנות את נקודת המבט עליהם
לבוא עם כלים אחרים לחיים
ולהחליט למצוא בהם מטמונים
(הרב לוינשטין בשם הרב קרלנשטיין)
אח"כ ימשיכו החיים תזרום לנו הדרך
אבל ישאר בה חותם מתוק ובעל ערך
של אהבה רבה מאבא מלכו של עולם
והתרפקות של בן נסיך יהודי ומושלם
בשניה הראשונה פתחתי את הפה כמו דג או יותר נכון כמו ברוז שמחכה לאוכל
ולא הגבתי
כולם אומרים "שבת המלכה" "שבת היא מלזעוק" משמע ששבת נקבה
מצד שני כתוב "רצה והחליצנו ביום השבת הגדול והקדוש הזה…" משמע ששבת הוא זכר
גמרא מענינת שבה כל האבות טוענים שלא מגיע להם לשתות מכוס של ברכה בגין מה שיצא מהם או מעשים לא ראויים כביכול שעשו. ורק דוד המלך לוקח על עצמו את הכוס.
מדוע ולמה? על כך כדאי שתקראו במאמר הנפלא שלפנכם.
מאמר נפלא בענין תודה גוררת תודה
איך מחנכים חייל במסלול טירונות להצדיע למפקד?
לקצין סם מאנכשאוו מהצבא ההודי יש תשובה.
אין שום הסבר הגיוני כיצד עבד עברי,
עם עבר של אסיר בכלא,
של בוגד בית אדונו,
נהפך תוך שעות אחדות לשליט
של האימפריה החזקה בעולם.
3 פרושים שונים לפסוק אחד – דבר תורה לפרשת ויצא
אברהם אבינו מיום שעמד על דעתו, הטרידה אותו שאלה מוסרית ורגשית דוחקת: למי התודה? למי הברכה? מי הוא אדוני ולמי כל השפע הבלתי פוסק הזה, השופע בכל יום תמיד על כל אחד מבריותיו, מעניק להם חיים, מספק להם את כל צרכיהם?
מדוע פרשת ויחי נקראת פרשה סתומה?
כיצד יתכן שפרעה הרשע מסכים לשבט לוי להיבטל מעבודה?
ומה באה המילה גם לרבות?
